החלטה בתיק ב"ש 7235/04

1.         כנגד המשיב הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בגדר ת"פ 481/04. כתב האישום מייחס למשיב עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, היזק בזדון וגניבת רכב. על פי כתב האישום, ביום 22.12.04, בסביבות השעה 03:00 התפרץ הנאשם למשאית משאבת בטון (להלן - " המשאית"), אשר חנתה בסמוך לביתו של נהג המשאית בראס אל-עמוד, חיבל במערכת ההצתה וגנב את המשאית. בעקבות התרעה שהתקבלה מחברת "איתורן", החלו כוחות משטרה לסרוק את האזור כדי לאתר את המשאית.

המשאית אותרה באזור ג'אבל מוכבאר וכוחות משטרה ומג"ב החלו במרדף, כשהם מפעילים אורות כחולים וצופרים. בשלב מסוים עצר המשיב את המשאית. הניידת שדלקה אחריו נעצרה והשוטרים התכוונו לעצור את המשיב. המשיב, אשר הבחין באותם שוטרים, החל בנסיעה לאחור לכיוון ניידת המשטרה, עצר במרחק קצר מהניידת ולאחר מכן המשיך בנסיעה קדימה. שוטרי הניידת חזרו לרכבם והמשיכו במרדף וכעבור כ- 200 מטר נחסמה דרכה של המשאית על ידי צוות מג"ב שהיה מצוי בתוך ג'יפ. הג'יפ נעמד בצדי הכביש הצר כשהוא חוסם את מעבר המשאית. המשיב, שלא היה יכול שלא להבחין בג'יפ בהתחשב בתנאי המקום, המשיך בנסיעה, התנגש בחזית הג'יפ, גרר אותו מספר מטרים עד שהג'יפ נדחף לתוך תעלה, כשהמשיב ממשיך בנסיעה. המשיב המשיך בנסיעה עוד מספר עשרות מטרים, כשהשוטרים בעקבותיו, עד שעצר את המשאית ונעצר בידי השוטרים. בג'יפ אשר בו התנגשה המשאית ואשר נגרר ונדחף לתעלה בצידי הדרך, ישבו שלושה שוטרי מג"ב ואחד מהם עף מהג'יפ ונחבל. גם לשוטרים האחרים נגרמו חבלות שונות.

2.         הבקשה למעצר עד תום ההליכים מבוססת על קיומה של עילת מעצר בהתבסס על החשש שהמשיב יסכן את בטחון הציבור (סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו-1996 (להלן - " חוק המעצרים"), ועל קיומה של חזקת המסוכנות כמפורט בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים.

עוד נטען, בבקשה כי למשיב שמונה הרשעות קודמות בעבירות סמים, מסירת ידיעות כוזבות ותקיפה הגורמת חבלה של ממש.

בהיות המשיב מסוכן לציבור, התבקש מעצרו עד תום ההליכים.

3.         בדיון שהתקיים ביום 4.1.05 ציין בא כוח המשיב, כי על אף שהמשיב כופר במיוחס לו בכתב האישום, וגירסתו היא שהוא עלה למשאית רק לאחר שכל האירוע נגמר שכן נהג המשאית ברח והוא עצמו קפץ על המשאית מפחד היריות ששמע, הרי שלצורך ההליך דנן, לא יחלוק המשיב על קיומן של ראיות לכאורה. עם זאת, עמדת המשיב היא, שלא קמה כנגדו עילת מעצר, וגם אם כן - מן הראוי לשחרורו לחלופת מעצר כשהוא ישהה בבית אביו.

באותו דיון הסכימו באי כוח הצדדים, כי בית המשפט יפנה לשירות המבחן לצורך קבלת תסקיר מעצר, כשבא כוח המבקשת מדגיש שעמדת המבקשת נותרה בעינה, ולפיה אין מקום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר כלשהי.

4.         מתסקיר המעצר שהוגש ביום 18.1.05, עולה, כי המשיב בן 32, נשוי בשנית ואב לתינוקת. עד מעצרו עבד כנהג משאית והתגורר בסילוואן. המשיב מוכר לשירות המבחן מחקירה קודמת שהתקיימה בקשר עם עבירת סחר בסמים.

שירות המבחן התרשם כי מדובר באדם בעל יכולת תפקוד תקינה במסגרת העבודה, שעד לגיל 28 לא היה מעורב בפלילים. בארבע השנים האחרונות החל המשיב להיות מעורב בביצוע עבירות, עבירות סחר בסמים, מסירת ידיעות כוזבות ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. כנגד המשיב נפתחו בחודשים האחרונים שני תיקי חקירה נוספים, בגין הסעת תושב זר השוהה שלא כדין בישראל ובגין איומים.

המשיב התקשה להסביר לשירות המבחן את הפער בין אורח חייו הנורמטיבי בעבר ובין הסתבכויותיו האחרונות ושירות המבחן העריך שהמשיב נמצא בתהליך של התדרדרות, אך הוא מכחיש ומטשטש היבטים בעייתיים בהתנהגותו.

עם זאת, שירות המבחן המליץ על חלופת מעצר בבית אביו המתגורר בעיר העתיקה בירושלים, שאינו עובד ומביע נכונות לערוב לשחרורו של המשיב.

5.         בא כוח המבקשת הסתמך על שתי החלטות שניתנו בבית המשפט העליון. בבש"פ 9233/04 אלעמראני נ' מדינת ישראל, נדון עניינו של מי שהואשם בחבלה בכוונה מחמירה, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה ונהיגה ללא רישיון וללא ביטוח. העורר במקרה הנ"ל ברח מפני המשטרה כשהוא נוהג ברכב. במהלך מרדף נהג העורר במהירות מופרזת וחצה צומת באור אדום. כאשר ניידת חסמה את דרכו של הרכב בו נהג העורר, משך העורר את אחד השוטרים אל תוך הרכב והחל להכותו. בשלב מסוים גם החל בנסיעה לאחור ובנסיעה קדימה לסירוגין, פגע בשוטר שיצא מהניידת ולבסוף התנגש בעמוד תאורה.

בית המשפט העליון אישר את מעצרו של אותו נאשם עד תום ההליכים, כשהוא מציין כי "נסיבות העבירה, הכרוכות בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה תוך נהיגה פרועה והתנהגות אלימה ושלוחת רסן כלפי השוטרים, מצביעות על מסוכנתו הרבה של העורר ומקימות נגדו עילת מעצר". בנוסף ציין בית המשפט, כי לעורר הרשעה קודמת בניסיון הצתה והעבירה בוצעה כשהוא מרצה עונש של מאסר בעבודות שירות.

בא כוח המבקשת הפנה גם להחלטה בבש"פ 6302/04 עמראני נ' מדינת ישראל. במקרה זה גנב העורר רכב, ובמהלך מרדף פתח בנסיעה פראית ולא נענה לדרישת השוטרים לעצור. העורר חצה צמתים במהירות בכוונה לפגוע בנוסעים ובכלי רכב ורק בנס נמנעה התנגשות עם רכב אחר. בשלב מסוים, כשרכב העורר היה קרוב לרכב המשטרה, הסיע העורר את הרכבל אחור, פגע בחוזקה בחזית רכב המשטרה.

בית המשפט העליון (כב' השופט חשין) העלה את האפשרות כי התנהגותו הפראית של העורר לא היתה יזומה "אלא התנהגות של מי שעומד להילכד ומנסה ככל יכולתו שלא להילכד. ומתוך שהתנהגותו של העורר היתה התנהגות של אדם הנתון בלחץ, אין להסיק מאותה התנהגות על מסוכנותו על דרך הכלל". על אף אפשרות זו הגיע בית המשפט למסקנה כי העורר הוכיח עצמו כאדם שאין לו מעצרים, גם אם מדובר במעשים שלא ניזומו מראש והעובדה שהעורר התנגש ברכב המשטרה במזיד, בעוד השוטרים ישבו ברכב, גם היא מלמדת על מסוכנות העורר.

6.         אכן, כפי שציין ב"כ המשיב, העניינים שנדונו בשתי ההחלטות הנ"ל חמורים במידת מה מהפרשה דנן. ואולם, גם במקרה דנן עולה מעובדות כתב האישום (וכזכור, ב"כ המשיב לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה, ולו לצורך הבקשה דנן), כי ניתן להניח שהמשיב היה מודע היטב לכך שכוחות משטרה מקיימים מרדף אחריו. בתחילה אכן עצר את המשאית והחל בנסיעה לאחור לעבר ניידת המשטרה שעמדה מאחורי המשאית. לאחר שהמשיך בנסיעה ניצב ג'יפ משמר הגבול מולו, בכוונה לחסום את דרכו, אך המשיב המשיך בנסיעה ופגע בג'יפ. במצב זה אין אלה לקבוע כי המשיב גילה בהתנהגותו שהוא מסוכן לציבור, שכן לא ניתן להתייחס למהלכיו כאל מהלכים ספונטניים הננקטים ע"י מי שמוצא עצמו לכוד והאינסטינקט הראשוני שלו הוא לברוח ולהשתחרר. מדובר במהלך ממושך יחסית, מורכב מכמה שלבים, אשר בגדרו יכול היה המשיב להתעשת ולרסן עצמו. במקרה דנן לא רק שהמשיב לא ריסן עצמו אלא אף האלימות שננקטה על ידו הלכה והתגברה, עד כדי פגיעה בג'יפ, כשהוא נוהג במשאית השועטת במדרון לעבר הג'יפ. אחד משוטרי מג"ב שהיה בג'יפ מסר, כי הבחין במשאית כשהיא "דוהרת מלמעלה לכיוון שלי ... המשאית נסעה בטירוף לכיוון למטה תוך כדי שהיא דוהרת לכיווננו ... התחלתי לכרוז לו באזעקת הג'יפ שיעצור וגם הנהג סימן לו עם האורות שיעצור ואז נהג המשאית המשיך בדהרה לעברינו ונכנס בנו חזק בצד חזית שמאל של הג'יפ והחל לגרור אותנו אחורה למטה, ניסה להוריד אותנו מהכביש ..." (עדות סאלח אבו ריש מיום 22.12.04). מדובר בתיאור קשה שמצביע על רמת האלימות שננקטה ע"י המשיב.

ב"כ המשיב טען כי אופי הפגיעה בג'יפ, שלא הייתה פגיעה חזיתית אלא אך פגיעה בכנף השמאלית שלו, מה גם שאילו המשיב באמת היה מעוניין לפגוע ביושבי הג'יפ היו הנזקים הנגרמים רבים הרבה יותר (בהתחשב בכך שהמשיב נהג במשאית בטון), מצביע על כך שלא הייתה למשיב כוונה לגרום לחבלה חמורה.

לעניין זה יצוין כי העבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, נעברת לא רק כאשר ניתן לייחס לנאשם כוונה להטיל באדם נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה, אלא גם כאשר המעשה נעשה כשהנאשם מתנגד למעצר או לעיכוב כדין. בנסיבות אלה ניתן להניח כי יש ראיות לכאורה להוכחת האישום בעבירה האמורה, גם אם לא ניתן יהיה להוכיח כוונה לגרום לאחר חבלה חמורה. זאת ועוד, עצם המהלך הכולל, שתחילתו בגניבת המשאית וסיומו בפגיעה בג'יפ, על כל האירועים שהתרחשו תוך כדי מהלך זה, מצביע על מסוכנות המשיב, ללא קשר לשאלה אם יוכח שהמשיב התכוון לגרום לשוטרים חבלה חמורה.

אין גם לשכוח שהמשיב נהג בכלי רכב כבד ביותר שפגיעתו יכולה להיות קשה במיוחד, תוך שהוא "דוהר" לעבר הג'יפ,  ושעצם גניבת רכב שכזה, כפי שעולה מעדויות נהג הרכב, היא פעולה שאינה פשוטה כלל ועיקר ומצביעה על מסוכנות המשיב.